תפקודי פה 

 

 

 

הפרעות נשימה בשינה

הפרעות נשימה בשינה הן קבוצה של הפרעות המאופיינות בקושי של מעבר האוויר עקב חסימה. ההפרעה יכולה להיות קלה ולהתאפיין בנחירות בלבד או להיות חמורה ולגרום למצב של דום נשימה בשינה. דום נשימה בשינה זהו גורם סיכון ליתר לחץ דם, הפרעות קצב, פגיעה קוגנטיבית, עייפות ממושכת, שבץ וכו'.
הטיפולים המוצעים היום כוללים שימוש במכשיר CPAP, התקנים דנטלים או ניתוחים, כל הטיפולים הללו מתייחסים לסימפטומים אך לא לגרום שבבסיסו נגרמת התופעה. מחקרים הוכיחו כי כאשר תפקודי הפה בקרב ילדים אינם מספקים יכול להיווצר שוני מבני ואנטומי באיברי הפנים אשר עלול לגרום להפרעות נשימה בשינה.
התערבות מוקדמת אצל ילדים בתפקודי פה יכולה להפחית דום נשימה בשינה ב62% ואף למנוע אותה, בקרב מבוגרים מחקרים הוכיחו כי ניתן להפחית את התופעה של דום נשימה בשינה ב50% ולאפשר איכות חיים טובה יותר.

 הפרעות בתפקודי פה דחיקת לשון וישור שיניים

דחיקת לשון, מכונה גם דחיפת לשון או Tongue thrust, היא בעיה נפוצה יחסית שמשמעותה מיקום הלשון במיקום קדמי מידי בפה תוך דחיקת השיניים הקדמיות. במקרים קלים, מדובר בדחיקת לשון בדיבור בלבד (בעיקר בצלילים השורקים, ס,ז,ש,צ). במקרים אחרים מדובר בדחיקת לשון גם בצלילים אחרים (ת,ד,נ,ל) וגם במנוחה ובבליעה. דחיקת לשון עלולה ליצור שינוי במבנה המנשך ואף במבנה הלסת, עד כדי "מנשך פתוח" בו ישנו מרווח בין השיניים העליונות לתחתונות גם כשהלסתות סגורות. הבעיה בדחיקת לשון היא בעיקר אסטתית אך לא רק, כיוון שדחיקת לשון בבגרות יוצרת מובנות דיבור נמוכה יותר.

גורמים רבים מקושרים לדחיקת לשון, בינם: מתח שריר נמוך (היפוטוניה), הרגלים כמו מציצת מוצץ או אצבע (לעיתים דחיקת הלשון נשארת גם אחרי הגמילה), גורמים תורשתיים ונשימה פומית (כאשר יש חסימה אפית והילד נושם בעיקר מהפה).

לרב מופנים המטופלים ע"י אורתודנט שקובע כי קיימת דחיקת לשון. לעיתים מגיעים המטופלים בהפניית ההורים, ולעיתים הם מגיעים מסיבה אחרת וקלינאית התקשורת מאבחנת כי קיימת דחיקת לשון. אין הכרח להגיע עם הפניה של אורתודנט, כיוון שקלינאית תקשורת מוסמכת לאבחן דחיקת לשון. לעיתים קרובות לא ניתן להסתמך על תהליך אורתודנטי בלבד, משום שאם לא נרכש הרגל אחר למיקום הלשון במנוחה, דיבור ובליעה, יחזרו השיניים למצבם המקורי, לפני הטיפול האורתודנטי.

במהלך הטיפול של קלינאית תקשורת, ובהתאם לגורם שזוהה לדחיקת הלשון, ילמד הילד בליעה תקינה ומנח תקין של הלשון במנוחה ובבליעה. נדרש תרגול יומיומי בבית על מנת להגיע לרכישה, כיוון שמדובר בתפקודים שהם מאוד מושרשים.

דיסארטריה

דיסאַרְטְריָה הוא מונח המתאר קבוצת הפרעות מוטוריות בדיבור הנגרמות כתוצאה מנזק למערכת העצבים. בדיבור מעורבים שרירים רבים כגון: שרירי הלשון, הלסת, הלחיים והפה. כאשר הללו נפגעים, תתרחש דיסארטריה, הבאה לידי ביטוי בצורות שונות, בהן: דיבור "כבד" ו"מרוח", הגיה לא מדויקת של עיצורים, עוותי תנועות, קושי בשליטה בקצב הדיבור, בעוצמת הדיבור ואנפוף (דיבור אפי).

בין הסיבות לדיסארטריה אצל מבוגרים נמנים אירוע מוחי, מחלות נוירו-דגנרטיביות (כגון פרקינסון), זיהומים (מנינגיטיס) וגידולים במוח.

דיסארטריה אצל ילדים נקשרת לגורמים מולדים, כגון שיתוק מוחין, ולגורמים נרכשים כגון גידולים מוחיים ופגיעות מוחיות.

הטיפול בדיסארטריה כולל תרגילים לחיזוק אברי ההיגוי ולהרחבת טווח תנועתם, תרגילים לשליטה נשימתית ותרגילי קול.

פציאליס - שיתוק עצב הפנים

פציאליס- שיתוק עצב הפנים

העצב השביעי (facial nerve) הינו העצב שאחראי על הבעות הפנים, על בלוטות הדמעות, מרבית בלוטות הרוק וחלק מבלוטות הטעם (שני שליש קדמיים של הלשון). פציאליס הינו פגיעה בעצב זה, הפגיעה יכולה להיווצר על ידי זיהום, וירוס, טראומה, ניתוח או לחץ על העצב ולאחר אירועים מוחיים (פגיעה ממקור מוחי).

פציאליס יכול לבוא לידי ביטוי בשיתוק של הרבע התחתון של הפנים או בחצי מהן, כתלות במקום הפגיעה. אם הפגיעה הינה במקום גבוה במוח (Upper Motor Neuron) נצפה לראות את השיתוק ברבע הפנים התחתון בצד הנגדי לפגיעה, בעוד שאם הפגיעה הינה ממקום נמוך יותר במוח (Lower Motor Neuron) נצפה לראות את הפגיעה בצד הפנים באותו צד של הפגיעה. 

חשוב לזכור כי פציאליס אינה בעיה קוסמטית בלבד, אלא ישנן השלכות נוספות כגון יובש בפה, חוסר טעם, יובש בעין, קושי בבליעה שתיה ודיבור וכן לגרום לקשיים רגשיים ואף בידוד חברתי.

ריור

הרוק נוצר על ידי 3 בלוטות גדולות בתוך הפה (סבמנדיבולר, סבלינגואל ופרוטייד) שאחראיות לייצר בין 500-2000 מ"ל רוק ביום והן פעילות בעיקר בזמן ארוחות.

לרוק חשיבות רבה, הוא עוזר לנו בסיכוך המזון בכדי שנוכל לבלוע אותו ביתר קלות, מסכך את השפתיים והלשון בזמן דיבור, מנקה את השיניים והחניכים ועוזר בנקיון חלל הפה, מווסת את החומציות בוושט, מווסת את חוש הטעם ועוד. 

ריור נחשב כתופעה נורמאלית עד גיל 6-8 חודשים, עם זאת אנו מתחילים להתייחס לריור כבעיה אם הילדים ממשיכים לרייר מעל גיל 4 שנים.

ישנן מספר סיבות בגינן ילד יכול לרייר: חוסר מודעות, נשימת פה, חוסר תחושתיות בחלל הפה, מעט בליעות (אדם בולע פעם בארבע דקות בממוצע) ושילוב של הגורמים. בנוסף ישנם מספר גורמים שמדרבנים  את הריור: יציבה לקוייה, בעיות שיניים והפרעות סגר, הרגלים אוראלים לא טובים (למשל לעיסה של חפצים) ותרופות שעלולות לייצר ריור מוגבר.

כאשר מעריכים ומטפלים בהפרעת הריור חשוב להסתכל על הכמות והתדירות שלו, ובנוסף יש לקחת בחשבון תחומים נוספים כגון: בריאות כללית, תרופות, היסטוריה אצל רופאי שיניים, כיצד הילד אוכל ושותה וכיצד הילד מדבר ומתקשר.